לאחרונה יצא לברוס ספרינגסטין אלבום משולש, שזוכה להמון הדים בתקשורת, לרבות אתרי מוזיקה מהמיינסטרימיים ביותר ועד לאלו עם אוריינטציה יותר של אינדי ואלטרנטיב. מדובר באלבום כפול חדש שנקרא The Promise ומורכב מ-21 שירים שמעולם לא ראו אור
MC Klin (סאדייל), הראפר הרוסי מירושלים שוב נותן בראש עם שיר חדש ועל הדרך גם מצליח לתת הרבה כבוד לסצנת ההיפ הופ המקומית מבלי להשמע מתחנחן לרגע.
אני חושב שאם הייתי שם, עומד בקהל בהופעה הזאת בזמן שבואי מבצע את המוות שלו, הפיקות בברכיים שלי היו נשברות מרוב התרגשות.
במצב שהלהקה שאתם מתכוונים ללכת לראות מופיעה פעמיים באותו המקום, יום אחרי יום, לאיזו הופעה הייתם הולכים? האם יש בכלל תשובה אחת לשאלה הזאת?
לא תצליחו לשכנע את המנהלים ובעלי המקום לחזור בהם מהחלטתם, הם נחושים להמשיך את רעיון הפופ-אפ המקורי ויהי מה. קפצתי לתדר לדבר עם צח בר ואיתי וולטר (טבק) שחברו לצמד דרור שר ושלומי זידן (חרגול), לראות אולי אצליח בכל זאת להניא אותם מהתכנון הרומנטי-פאטאלי הזה.
היא אוהבת אותי. אני מתכוון אוהבת-אוהבת אותי, וממש לא אכפת לי אם היא מנצלת אותי. רגשית או חומרית. מתעלמת ממני לפעמים בכוונה, דוחה אותי. משחקת. לא אכפת לי כי אני יודע שזאת אהבה ואני אוהב את איך שלדעת את זה מרגיש.
באירופה הלך להם בן זונה, טונות של הופעות, פסטיבלים וסיורים בסופרמרקטים ענקיים, אבל מסתבר שבאמריקה די חרא. לפחות לפי הדיווחים האישיים של הטיוי בודהאס בבלוג הוידאו האדיר שלהם, בו הם מתעדים את כל מה שכוכבי רוק נוטים לא לשחרר לתשקורת.
האינטימיות הגרנדיוזית והמצבים המטרידים להפליא שמתוארים בכתיבה שלו כל כך עושים לי את זה. לאוף מונטריאול יש שירים עם דרמטיות קשה עד כדי מגוכחת