הופעות
מוג'הדין! האלוהים שלי מתעורר
אוהד פישוף מתקרב לקדמת הבמה, ואומר: "את השיר הבא יכול להיות שאתם מכירים." אני מבין את הרמז הנדיב מייד ושולח בזריזות יד אל הכיס, מפשפש שם כדי למצוא את הפלאפון שלי ומסתבך.
אוהד פישוף מתקרב לקדמת הבמה, ואומר: "את השיר הבא יכול להיות שאתם מכירים." אני מבין את הרמז הנדיב מייד ושולח בזריזות יד אל הכיס, מפשפש שם כדי למצוא את הפלאפון שלי ומסתבך.
מקווה שתהנו וממש אשמח אם תכתבו בתגובות אם יש לכם הצעות לשיפור / הסתלבטויות על השדרן / הערות על השירים או כל מה שבא לכם.
אני יכול לדמיין ציור של ילדה קטנה ומלוכסנת בשמלה אדומה מדלגת על כרי דשא בין פרחים צהובים על רקע כאוס מדמם של ירקות, מגברים, וגופות מאופרות ואז להגיד שככה בערך נשמעת הלהקה.
הוא בא לנפץ אדישות בקול רם, הוא בא בשירה לתת לנו בראש עד שהמילים יחלחלו לנו אל הלב.
הקהל עדיין עומד במצב של הלם. אני מנצל את המצב והולך במהירות אל הבאונסר, שהוא השומר השחור עצום המימדים שחוסם את הדרך אל חדר האמנים, ופולט לו את המשפט הבא:
בשפתו העשירה, ובמטאפורות הסוריאליסטיות שהשתמש בהן כדי לחלץ את השחורים מפרסונת הבריונים שמאחוריה הם כולאים את עצמם. הוא קורא להם לא לעצור את עצמם כשהם בוכים, מגלה להם שגם על זה אפשר לכתוב שירים, ושזה לא יהפוך אותם לפחות קשוחים. אפילו במעט.
אחרי ההופעה פניתי לניצן חורש מלהקת אלקטרה, שהוא גם הסולן של הקם און בייבי דונטס סיי מייביז (איזה שם להיט) והבעתי את הערכתי. הוא הסכים לענות לי על כמה שאלות
לקראת ההופעה ההיסטורית אני מתכוון להעלות לכאן מספר פוסטים בתקווה להרחיב את מעגל חסידי השירה הכל כך ייחודית שלו. אבל קודם כל מה שהכי חשוב - המוזיקה