השיחה עם רביד כחלני היתה מגניבה, כשאתה רואה שהבנאדם מולך מאמין בכל מילה ומילה שהוא אומר על אהבתו לרוטס של המוזיקה זה עושה וייבים טובים. לחצו על הכתבה כדי להגדיל אותה, כי ככה כל מה שאתם רואים שם זה איזה תימני עם אפרו וגלביה עושה ככה עם היד, מבסוט מהחיים.
לא תצליחו לשכנע את המנהלים ובעלי המקום לחזור בהם מהחלטתם, הם נחושים להמשיך את רעיון הפופ-אפ המקורי ויהי מה. קפצתי לתדר לדבר עם צח בר ואיתי וולטר (טבק) שחברו לצמד דרור שר ושלומי זידן (חרגול), לראות אולי אצליח בכל זאת להניא אותם מהתכנון הרומנטי-פאטאלי הזה.
אני ממליץ ללכת גם לאלו שכבר ראו אותו על הבמה, אפילו אם יותר מפעם אחת. וסביר מאוד להניח שיש הרבה כאלה מכם עם כמות ההופעות המטורפת שהגיטריסט המצויין הזה נותן, אם זה עם החברים מבום פם או האחים רמירז, עם קותימן וקרולינה או בעוד אלף התארחויות שונות עם להקות אחרות. בראיון שעשיתי איתו בשבוע שעבר, עוזי סיפר לי...
מיני ראיון עם הגאסלאמפ קילר. על הקשר שלו עם גונג'ה סופי ועל החוויה הטראומטית שלו מהפעם הראשונה שתקלט בתל אביב + שישה טיונים שווים בהמלצתו.
הייתי הולך אז הרבה לסינמטק והיו שם את המרדנים, שהיו באים עם המעיל השחור והמניפסט של קארל מארקס ביד. זו היתה מחאה שתמיד כיבדתי, אבל המחאה שלנו היתה מין טיסה מתחת לראדאר. כמו ב-'דה קיד', הסרט של צ'רלי צ'פלין שבו השוטרים עושים איזה פעילות משטרתית כלשהי ואז הילד מתגנב מעבר לפינה, בועט לאחד השוטרים בתחת ובורח
"על חורבות האביב" מפגיש אלמנטים של נויז עם מלודיות פסנתר עדינות אך מעוותות, מין רוק בובות מרוטות עם אווירה איטית ומאיימת של חלום על ערש דווי. מי שיעמיק לחפור מתחת לחורבות האביב של קטב מרירי ימצא מתחתיהן אוצר גדול בדמוי אחד האלבומים המקוריים והמרגשים ביותר שיצאו משולי מוזיקת השוליים התל אביבית של האלף החדש.
"שמתי לב שמעט השירים שלו שנכנסו לרדיו בארה"ב, הם בדיוק אותם השירים שמערבים הרבה מחוש ההומור המפורסם שלו, כך שהוא עלול בסוף להיתפס כאיזה אקט קומי. אבל במציאות הוא הוציא כל כך הרבה אלבומים שברובם המוחץ לא היה שום דבר מצחיק. אני לא רוצה שיחשבו עליו כאל איזשהו סוג של ווירד אל ינקוביץ'."
הסול המשוכלל והרוקיסטי יותר שב-"Compass" נשמע כמו הכלאה בין הFאנק הישן של פרינס וסליי סטון לבין המורכבות האלקטרונית של אפקס טווין וסקוורפושר.