אז מה אפר וולקני עכשיו? תגיד שכבד עליו וזהו. הטרגדיות האישיות שעליהן מדבר המנהל הן כנראה גס"ה בעצמו, שכן מדובר באמן מבוגר בשנות השישים לחייו, אשר רק עכשיו השתחרר משלוש שנים בכלא. יותר מזה, הוא נכנס לשם מלכתחילה כי לא הסכים לאופציה הראשונה שהציעו לו הרשויות האמריקאיות: גמילה.
לפני כחודש, גיל סקוט-הרון שבר שתיקה עם אלבום חדש שנקרא, בסרקזם שכל כך מאפיינת אותו - I'm New Here. יותר מ-14 שנים חלפו מאז הוציא את אלבום הסטודיו האחרון שלו. האלבום החדש הוא ללא ספק הטוב ביותר מבין כל מה ששיחרר בשלושים שנה האחרונות. מדובר באלבום קצרצר, כולה 27 דקות אך עם זאת הוא גם…
הוא בא לנפץ אדישות בקול רם, הוא בא בשירה לתת לנו בראש עד שהמילים יחלחלו לנו אל הלב.
הקהל עדיין עומד במצב של הלם. אני מנצל את המצב והולך במהירות אל הבאונסר, שהוא השומר השחור עצום המימדים שחוסם את הדרך אל חדר האמנים, ופולט לו את המשפט הבא:
בשפתו העשירה, ובמטאפורות הסוריאליסטיות שהשתמש בהן כדי לחלץ את השחורים מפרסונת הבריונים שמאחוריה הם כולאים את עצמם. הוא קורא להם לא לעצור את עצמם כשהם בוכים, מגלה להם שגם על זה אפשר לכתוב שירים, ושזה לא יהפוך אותם לפחות קשוחים. אפילו במעט.
לקראת ההופעה ההיסטורית אני מתכוון להעלות לכאן מספר פוסטים בתקווה להרחיב את מעגל חסידי השירה הכל כך ייחודית שלו. אבל קודם כל מה שהכי חשוב - המוזיקה
ההוא שסיפרת לי שפגשת כשהיית בחו"ל. אני לא חזק באנגלית אז אני אגיד מה זה אמר בעברית – "אני לא מוזיקאי, אבל הכאב היה אינסטרומנטלי"" אני יושב מולו בשוק גמור, "אתה הרגע תרגמת לי את סול וויליאמס. בטח שאני זוכר."