יומיים אחרי שראיינתי את סטיוארט (אמנות הנזיד?) סטייפלס (סיכות שדכן?), סולן הטינדרסטיקס שהיו אמורים להגיע ארצה לשתי הופעות, הודיעה הלהקה שהיא מבטלת. לחץ חברתי. פוליטיקה ואמנות. אנשים וממשלות. היה מצויין במפורש על הקומוניקט שנשלח לתקשורת שבשום פנים ואופן לא לדבר איתו על פוליטיקה וישראל.
טוני קונראד, שניגן עם פאוסט וג'ון קייל, והוא תמיד לימד אותנו איך לא למתוח קווים בין מוזיקה, וידאו ואמנויות אחרות. ההבעה האמנותית והתקשורת שלנו טמונים במכלול האמנויות השונות שמהווה מקשה אחת של יצירה.
השיחה עם רביד כחלני היתה מגניבה, כשאתה רואה שהבנאדם מולך מאמין בכל מילה ומילה שהוא אומר על אהבתו לרוטס של המוזיקה זה עושה וייבים טובים. לחצו על הכתבה כדי להגדיל אותה, כי ככה כל מה שאתם רואים שם זה איזה תימני עם אפרו וגלביה עושה ככה עם היד, מבסוט מהחיים.
לא תצליחו לשכנע את המנהלים ובעלי המקום לחזור בהם מהחלטתם, הם נחושים להמשיך את רעיון הפופ-אפ המקורי ויהי מה. קפצתי לתדר לדבר עם צח בר ואיתי וולטר (טבק) שחברו לצמד דרור שר ושלומי זידן (חרגול), לראות אולי אצליח בכל זאת להניא אותם מהתכנון הרומנטי-פאטאלי הזה.
אני ממליץ ללכת גם לאלו שכבר ראו אותו על הבמה, אפילו אם יותר מפעם אחת. וסביר מאוד להניח שיש הרבה כאלה מכם עם כמות ההופעות המטורפת שהגיטריסט המצויין הזה נותן, אם זה עם החברים מבום פם או האחים רמירז, עם קותימן וקרולינה או בעוד אלף התארחויות שונות עם להקות אחרות. בראיון שעשיתי איתו בשבוע שעבר, עוזי סיפר לי...
הרבה להקות עשו את האדפטציה לסרף שמוכר לנו כיום. המוזיקה הערבית והסרף תמיד הזינו אחד את השני, אבל הסרף המקורי היה חסר מילים, לא מה שהביץ' בויז עשו ממנו. הושפענו בעיקר מלהקות כמו The Apemen ההולנדים ו- Man Or Astroman שלקחו את הסרף המקורי וחיזקו אותו בהשפעות של Pאנק אגרסיבי וסרטי מד"ב וטראש."
מיני ראיון עם הגאסלאמפ קילר. על הקשר שלו עם גונג'ה סופי ועל החוויה הטראומטית שלו מהפעם הראשונה שתקלט בתל אביב + שישה טיונים שווים בהמלצתו.
הייתי הולך אז הרבה לסינמטק והיו שם את המרדנים, שהיו באים עם המעיל השחור והמניפסט של קארל מארקס ביד. זו היתה מחאה שתמיד כיבדתי, אבל המחאה שלנו היתה מין טיסה מתחת לראדאר. כמו ב-'דה קיד', הסרט של צ'רלי צ'פלין שבו השוטרים עושים איזה פעילות משטרתית כלשהי ואז הילד מתגנב מעבר לפינה, בועט לאחד השוטרים בתחת ובורח