לא מספיק אני. לא מספיק וכבר צריך ללכת לישון. ואם לא הייתי צריך ללכת לישון, עדיין לא הייתי מספיק. כי לא מספיק לי. אני חוסר. אפשר עוד. בעצם לא, צריך עוד. מאיפה זה בא? ביקורת לקראת קריסה. להסתכל על חצי הכוס המלאה. לגלות שהיא מלאה באוויר. החצאים האלה מתבלבלים זה בזה. בקרוב יגמרו לי עשר…
בעיתות משבר, אחרי חודש של ביעותים בחזה, נשארות רק בעיטות לראש. ובין בעיטה לבעיטה מורגש משק כנפיים בתוך הבטן. פרפרי לילה מבשרים את שעתיד להתרגש עלי. פרפרי לילה נחמדים, מזהירים מהחשיכה. ועכשיו, משנדמו התנודות מתחת לסרעפת, כל שנותר מתמרוריהם הוא רק גולם פה וגולם שם. גלמים מבוקעים ששקעו במעמקיי ובחרו להישאר. מתחשק לי להיכנס כולי…
את סתם פנטזיה. מה חשבתי, אילו הבטחות מטופשות כבר הבטחתי לעצמי מבלי לקחת אותך בחשבון? טיפש. תהני לך. וכשתבואי לארץ את רוצה לקחת אותי לים. אם בים יש טיפה של צדק הוא יפלוט אותנו בחזרה. לא מאמין שכתבתי לך פעם שהצלת אותי. מה בכלל ידעתי? 13 שנים מאוחר יותר ואני עדיין צריך הצלה. שנים של…
כתבתי במשך עשר דקות מבלי לחשוב, בלי להרים את העיפרון מהדף, בלי לתכנן. דקלמתי את מה שיצא והקלטתי. שבוע לאחר מכן החתולה שלי גרגרה לי על הברכיים. הקלטתי אותה. הכפלתי, חתכתי והגברתי. יצרתי מהגרגורים שלה שטיח לקול שלי. גנבתי קצת סיטאר מאננדה שנקר (Sagar), ופסנתר מ"הלג'נדרי פינק דוטס" (The Wedding). זהו ניסיון ראשון. רוצה להתנסות בעוד הקלטות כאלה.…
עשר דקות מבלי להרים את היד מהדף: יושב על ספסל בשדרות "קאט-ווק" רוטשילד, כותב. אני כותב? אולי זה רק נסיון להיראות כמו אחד שכותב? הרי באותה מידה יכולתי ללכת עם בלוק הכתיבה לאחד מחדרי האשפה בסביבה. אני בטוח שיש בהם לא פחות השראה. בכלל הגעתי לכאן עם משימה; לכתוב שיר בעל נושא ומבנה מוכתבים מראש;…
אני זוכר ששנאתי שכל המשפטים שאני כותב מתחילים במילה אני. אז אני אשים את המילה אז לפני... אין לי מה לכתוב. הדברים האלו שהם כל כך קשים. אני אפילו לא מסוגל לראות אותם כתובים מולי. לא מעוניין.